קולי הפמיניסטי

אני אשה פמיניסטית. עם כיסוי הראש לראשי, עם לבושי הצנוע - אני פמיניסטית. שייכת
לדור הזה, של צעירות ומבוגרות, נשים דעתניות שיש להן מה לומר לעולם. דור של נשים מלומדות, משכילות, יוצרות, ומצליחות, ובין כל אלו הן גם רעיות, אמהות, סבתות וחברות. דור גדולות. דור דעה. דור של גאולה.
במגזר הדתי, ישנה אמירה, שהפכה עם השנים לא רלוונטית יותר: 'כל כבודה בת מלך פנימה'. היינו התכבדי לביתך, היי צנועה ובולטת רק בבית, דעותיך עדיף שתשמענה רק במקומות הראויים, ואם יש לך מה לומר - עדיף שתלחשי, שלא ישמעו.
מאז, חלפו הרבה מים ביהודיה, והתעורר לחיים דור של בנות חדשות, דור בנותיי וחברותיהן. הן חכמות, יפות, מטופחות, בעלות קריירה, יש להן דעה והן אינן חוששות להביע את דעתן ברמה. הן לא פחות צנועות והן לא פחות יראות שמים. הן מעזות להפוך את האבנים המתגלגלות ולבדוק את אמתות החיים שלמדו.
אני אוהבת אותן ומשתייכת אליהן.
כשאני אומרת 'אשה פמיניסטית דתית' אינני באה לסתור דברי הלכה. הפוך, אני מתכוונת לפמיניזם הלכתי מוצהר. למעשה, גם אין לי שום מניעה לחפש וללמוד פעם נוספת את ההלכות שהורו לנו, ויודעת, שבתוך ים התורה וההלכה יש עוד דעות, יש עוד אמירות, יש פסיקות שונות, וכל זמן שהכל יונק מתוך הברית הבלתי מתפשרת עם התורה - אז לגבי דידי 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'. הדור הנשי הזה שנולד למציאות של חיים בארץ-ישראל המתחדשת, הוא דור שונה. דור שלא חושש שיבדקו אותו ולא חושש לבדוק אחרים. מוכן ללמוד בתנועה, ולעשות את כל השינויים הנלמדים בדרך. זהו דור של צמיחה והתפתחות נשית, דור מלא עוצמה וחיות. אלו הן המנהיגות הבאות של עם ישראל. מנהיגות לא רק בביתן, אלא מנהיגות ציבוריות, המביאות עמן איזון בין תדר נשי לתדר גברי, איזון בין בית לחוץ, איזון בין זוגיות-אמהות-קריירה, איזון בין עבודה פנימית למשחק. נשים שאינן חוששות 'ממה יגידו', אלא אומרות, פועלות ומובילות. אני את הנשים האלו אוהבת, ושמחה להיות שייכת אליהן, להצמיח ולטפח את הדור הזה והבא. כבודה של בת המלך הוא בפנימיותה, אבל בעולם שבו החיבור לאדמה, לקרקע, לעולם המעשי הוא קריטי - אזי הפנימיות הזו ראוי לה שתקבל ביטוי מעשי נראה לעין. חלק מהאיזון הוא החיבור לעולם המעשה. לעולם המוחשי, המורגש, הנושם, הבועט והחי שלנו. לשם הנשים הללו מחוברות. המעשים השקטים שלהן שווים אלפי מילים וצעקות. החתירה הנשית השקטה הזו, שיודעת לשאת את הגודל בלי להיבהל ממנו, אלא להצמיחו ולפתחו. אשה, כשם שהיא יוצרת חיים, ונושאת עובר ברחמה במשך תשעה ירחים, מזינה אותו, שומרת עליו, מחוברת אליו - התכונה הזו בדיוק, תכונת הנשיאה, היא היא שמאפשרת לה לשאת ולתת. להיות ולפעול, לשהות ולומר, להרגיש ולדבר. לשאת הפכים לכאורה, היוצרים איזון. צדדים שונים של השלם עצמו.

שתי הגאולות הגדולות של עם ישראל היו על ידי נשים: מרים הנביאה עם נשות מצרים, ואסתר המלכה. חז"ל אמרו לנו, שגם את הגאולה השלישית תבאנה הנשים. איננו צופים עתידות, איננו יודעים איך בדיוק תתרחש הגאולה השלישית, אבל היא תבוא דרכנו הנשים - הבה נהיה מוכנות. באנה ונרים את הדגל הנשי. נמשיך ליצור, להשמיע, לגאול את עצמנו ולגאול אחרים. הגאולה בפתח, היא שלנו - נתחבר, ניזום והיא תתרחש.
'כל כבודה בת מלך פנימה' - הפנימיות הנשית המאוזנת, זו הבינתית המכילה בנוחות קצוות, זו הפועלות מתוך התבוננות נפשית המחוברת לעולם של עשייה - היא האשה החדשה של הדור שלנו.

התבשרנו אתמול, שאת המשואות ביום העצמאות השנה תדלקנה נשים. כל-כך התרגשתי. זו הגאולה. לתת לנשים להשמיע את קולן. לא בדיעבד, לא כי אין ברירה, לא כי יש ארגוני-נשים צעקניים. לא. אלא כי זו המהות. אנחנו חלק מתוך הקהל, והגיע הזמן שנחוש גם בתוכנו את השיווי הזה. לעולם אשה לא תהיה שוויונית לגבר. תראו לי אשה שרוצה להיות גבר, או להתנהג כמו גבר?! אלא כמו שהוא מביא את מלא כוחו בגבריותו, כך אנחנו נביא את מלא כוחנו בנשיותנו. זה השיווי האמתי. בלי לעומתיות. לא כנגד. אלא מתוך גם וגם של עולם מאוזן שהולך לגאולתו.
אז כבר מעכשיו אני אומרת: תחי מדינת ישראל, תחי הגאולה, יחי השיווי והאיזון, ותחי תנועת הנשים הפמיניסטיות יראות השמים. 

פוקח עיוורים

"ברוך פוקח עיוורים" כך אני אומרת כל בוקר בברכות השחר.

פוקח עיוורים? מיהו העיוור? אני עיוורת?
עיוורון היא מידה יחסית. הרצף נמתח בין העיוורים שניטל מהם מאור עיניהם והם כל-כך רואים בעיניהם, לבין הרואים בעיניהם אך לא רואים דבר. כולנו נעים על הרצף 'הרואה' וגם בו יש זמנים משתנים של ראייה עמוקה וזמנים של ראייה פיזית בלבד. וכולנו כאחד, הנעים על רצף 'העיוורון' הזה, מברכים מידי בוקר 'ברוך פוקח עיוורים'.
אז מהי ראייה אם כך? מתי אנחנו רואים ומתי אנחנו עיוורים? מתי אנחנו מסתירים כדי לא לראות, ומתי אנחנו משתוקקים להסרת הלוט כדי לראות? על זה נאמר: הכל בעיני המתבונן. אין ראייה אחת ואין עיוורון אחד. נפש האדם היא כל-כך עמוקה, כל-כך נפתלת, שמי יכול להבין את כולה. אפשר להבין חלקים, אפשר לצרף צירופים, אבל לא תתכן יומרה להבין את כללותה של הנפש. העיניים, מה הן? האם הן רק שרירים, צירופים של כלי דם, חיישני אור, קשרים חשמליים אל המוח? העין האנושית אינה כי אם תשקיף של הלב פנימה.
כמה פעמים מצאתי את עצמי מחפשת חפץ מסוים, ושוב' ושוב, יודעת בוודאות היכן הנחתי אותו, לא מוצאת, ואז מטילה ספק בזיכרון שלי ומחפשת במקום אחר, וכשאני שבה למקום הראשון לפתע הוא שם, מכירים את זה? מה זה אם לא 'פוקח עיוורים'?. כדי שאדם יראה הוא צריך להבחין. ראייה אינה אקט פיזי בלבד של קליטת עצמים, העין מוציאה לפועל את הלב, היא מבקשת מאיתנו לראות גם בעיני הלב שלנו. בעברית אנו משתמשים בפועל 'להתבונן', משום שבתוכו מונחת המילה 'תבונה', 'בינה'. כשאדם מתבונן הוא מביא אתו את תבונתו, את לבו, את כל רשת החוויות והרגשות, שנספגו בו עד לאותו רגע, הוא מצרף צירופים ורואה בבהירות. גם הבהירות הזו יש בה עמימות והיא מילה יחסית. כשאני אומרת 'מציאות חיי הולכת ומתבהרת' אני בעצם אומרת, שמרגע לרגע נוצרת הבנה מעמיקה יותר, שלא היתה שם לפני כן. במידה היחסית של הבנה והתבהרות, שתי התכונות הללו משתלבות ומביאות איתן ראיית עומק ברבדים הולכים ומתגלים. אני לומדת נרטיב נוסף, תרגום נוסף לעין-המתבוננת שלי.
'פוקח עיוורים' משמעותו, שהעיניים הפנימיות שלנו הולכות ומתבהרות, נעשות צלולות יותר, רואות עכשיו את מה שלא ראו קודם לכן. כיסוי עיניים הוא כיסוי הלב, וכשרוצים לראות היטב צריך לפתוח את סגור הלב, לצלול פנימה כדי לראות היכן יש פתחים חסומים והיכן מתבקש אור רב יותר על אותם פתחים. כשפתחי הלב אינם חסומים, כשהם הולכים ונפתחים ביחסיות, אז מתאפשר לאור ההבנה, לתבונה, לבינה העמוקה להאיר על הפתחים. יש קשר הדוק ותמידי בין ראיית העיניים לראיית הלב, בין הלך נפש ומנעדי רגש לבין העיניים.
האין אנו משתמשים בביטוי 'עין טובה'? למה אנו מתכוונים? אנחנו אומרים, שהאדם רואה ומתרגם בנפשו לטוב את הראייה שלו. נוצר תהליך של דיאלוג בין העין ובין הלב, בין מה שרואים ומה שחווים. בין מה שחושבים שרואים לבין מה שהלב מתרגם. לא פעם, אנו נתקעים דווקא על התרגום: 'המציאות' (אע"פ שלעולם אינה אובייקטיבית, ולא קיימת מציאות אובייקטיבית) נראית לכאורה מצוינת, אבל הלב לא מרגיש מצוּיָנוּת. הפרטים החיצוניים מלמדים על שפע, אך הלב חש כיווץ, ריקנות, פחד, נטישה, חרדה, אומללות, עצב וכו'. כדי 'לראות טוב', אנו זקוקים ללב טוב, ללב שמח. זקוקים לכלים חיצוניים שיעזרו ללב לראות. אלא שהכלים הינם הדבר החיצוני, לעיתים הכלי יעבוד אצל אחד ולא יניע דבר אצל השני. כלים הם כלים הם כלים, וככאלו הם עובדים על שכבה דקה בעבודת הלב. שכבה חשובה, שכבה פותחת, יוצרת הנעה להתפתחות, מאפשרת, אך בכלי עצמו אין די - הוא רק כלי. את ההנעה לשינוי יש להרחיב, יש להיכנס פנימה, יש לבחון את עולם הרגשות והחוויות כדי ליצור אותנטיות בין חוץ ופנים. הכלי הוא כמו גשר בין העולם כפי שמכירים אותו עד כה, לבין האפשרות לראותו כשונה.
לא פעם מצאתי עצמי נתפסת 'לכלי' מסוים, שהיה טוב לזמנו אך לא אפשר עומק של התבוננות. לעיתים צריך 'לשבור את הכלים' כדי לראות מחדש, כדי לחפש 'כלים' חדשים יפים וטובים יותר ללב, ודרכם לגלות ראייה חדשה הפותחת את הלב.
שלמה המלך מבקש בחנוכת המקדש: "ונתת לעבדך לב שומע... להבין בין טוב לרע". כמה מדהימה הבקשה שלו: לב שומע (ממתי הלב שומע?!) ולהבין בין טוב לרע. לא להבחין, לא לשפוט, לא לקבוע: להבין. להבין מהו הטוב, מהו הרע ולראות את המרחב שביניהם. כדי לחולל שינוי תפיסתי בעולם הרגשי והחוויתי שלנו, אנו זקוקים ללב שומע, ללב רואה. רק לב כזה יכול להבין. יכול להביא את תבונת האדם אל ערכי חייו, ולצרפם מחדש.
ברכת 'ברוך פוקח עיוורים' בשבילי היא גם 'ברוך פותח לבבות'. תודה לבורא עולם שפוקח את עיניי כל יום יותר.

לנתק את חבל הטבור

כל מי שלידה טבעית קרובה ללבה יודעת, שאת חבל הטבור מנתקים לאחר שהוא מפסיק לפעום. עד שזה קורה התינוק נהנה מעוד כמות של דם וחמצן, מה שיכול לעזור לו במקרה של מצוקה עוברית. הגישות החדשות יותר מציעות לא לנתק בכלל את חבל הטבור, אלא להמתין ליציאת השיליה ולהשאיר את שני האיברים האלו מחוברים יחד, כחלק אנרגטי חיוני של התינוק. מתוך הבנת גוף ונפש, הן השיליה והן חבל הטבור ביחד עם שק ההריון הם אבריו של התינוק, וככאלו יש לכבדם ולהפרד מהם ביחד עם תהליך הלידה ויציאת התינוק. אז כשאומרים 'לנתק את חבל הטבור' מלבד הציור המילדותי מה עוד עולה בנו? עולות תמונות של ניתוקים שונים שבין אמא ותינוקה, בין אמא וילדהּ, בין אמא ובתה או בנה. שלבים שונים של ניתוק חבל הטבור.
הבנה, שהסתיים פרק אחד בתוך הקשר ומעתה ואילך, לאחר הפרידה יווצרו קשרים אחרים: בשלים יותר, בוגרים יותר. קשרים שבתוכם מתקיימת סוג של ההדדיות ושתוף לא שיוויוני אמנם, אך מכבד ומכיל. כאמא, אני לומדת מחדש את סוד-ניתוק-חבל-הטבור. צפייה בתהליך הצמיחה של ילדיי, מינקותם עד בגרותם. הקל ביותר הוא ניתוק חבל הטבור הפיזי - גם בו יש צער ופרידה מההריון, לעתים מתוודעים לחווית הפרידה בהריונות המאוחרים שלנו, ובאחרון במיוחד. צער הפרידה מהריון פותח דלת לפרידות גדולות יותר, לתהליכים בהם ה'תינוק' הולך ונפרד עד שנפרד כבוגר. יש רגעים בתהליך הממושך הזה, שניתוק חבל הטבור נעשה קשה עד שצריך באמת עמל נפשי לראות בעין פנימית היכן כאמא אני משאירה יד אוחזת בחבל במקום להרפות ולשחררו לדרכו. כשבן מתגייס לצבא, כשבת יוצאת לשרות-לאומי, כשהם נוסעים לטייל בעולם, כשהם מתחתנים, הם בעצם 'חותכים' את חבל הטבור ומשאירים שובל של ניחוח עמוק מאחור. הם מותירים  אותנו להתמודד עם משמעות 'הניתוק', והליכה בצעדים קטנים ומדודים של למידה והכלה.
לאורך שנות האמהות שלי, למדתי את צמד המילים 'לתת מרחב':
למדתי לאפשר לילדים לגדול לידי בדרכם הססגונית על אופים השונה.
למדתי להכיר כל ילד על-פי צרכיו, והיכן החשיבה שלי לעתים פוגשת ולעתים לא פוגשת את שלו. היכן אורחות חיי הם שלי והנם בגדר הצעה והמלצה אך לא מעבר לכך. כי המֵעֶבר יביא כיפוף ידיים, מאבק כוחות, וחוסר כבוד לבחירות שנעשות.
למדתי להיות צופה מן הצד, לומדת לוותר על שיפוטיות וביקורת, מסכימה לדיאלוג -  גם כאשר הוא נראה כעימות בינינו.
למדתי להאמין בהם ובבחירות שלהם, גם כאשר ערכים התנגשו, והוויה שלמה נדמתה לי כאילו היא מתמוטטת. הבנתי שהערך 'להאמין בילדים שלנו' אינו דיבור בעלמא, או כותרת, אלא צורת חיים, המביאה עמה נגזרות שונות.
למדתי לא 'לשמור' עליהם מצד אחד אבל כן להכיל ולהיות שם. לשוחח אך לא להחליט עבורם. להציע אבל לדעת לקבל 'לא' כתשובה שווה לתשובה אחרת. הילדים שלי בדרכם, מלמדים אותי יותר מכולם איך מנהלים שיח בוגר ומאפשר, נטול שיפוטיות ומלא בכבוד והערכה הדדיים.
למדתי להתבונן דרך עיניהם ולוותר על הדרישה שיתבוננו דרך עיניי. להיות אני כמו שאני, בלי לנסות למצוא-חן ובלי להשתמש בפגיעות כדי לנווט מהלכים.
למדתי להרגיש כאב בלי שיהפוך לנותן הטון, להכיל את ההבדלים הבאים לידי ביטוי באורח החיים בלי לדרוש הדדיות. לראות מעבר לתרי"ג מצוות, לצפות על הלב פנימה, לנסות ללכת בהיכלי הקודש שלהם עם כלי הקודש שלי.
הבנתי, שכשילד שלי עונה לי תשובה שאינה מתאימה לערכיי האמוניים, עליי לתרגם זאת בעין טובה של פתיחות, בגרות וחופש פנימי לבחור, שהם הם תולדת החינוך שלי, ולא להסכים לתרגם את הבחירות שלו כתוצאה של כישלון חינוכי. להניח בצד את הפטרונות, שכל-כך גדלתי עליה, ולאפשר חופש אמתי המבוסס על שנות חינוך ואמון באדם העומד מולי כבוגר, ולא 'כילד בן טיפוחיי' שסרח ועתה צריך נזיפה בשל בחירותיו.
לומדת לאהוב את מה שיש, לאהוב את הילדים שניתקו את חבל הטבור על גווניו השונים, שעפים לדרכם, טסים, מתגייסים מתחתנים. לוותר ברכות על הצער הפרידה וצער ההבדלים. כמו שכתב אנטואן דה סנט-אכזופרי בספרו הנסיך הקטן:

   "והנה הסוד שלי. הוא פשוט מאוד: רק בלב אפשר לראות היטב.
                  מה שחשוב באמת, סמוי מן העין."

                    אני לומדת לראות בעיני לבי. 

בקשתי את שאהבה נפשי

 חז"ל מלמדים אותנו על נסירת האיש והאשה לאחר בריאתם:
היצירה האלוקית בשלמותה נקראה אדם - שהיו מחוברים גב אל גב, אח"כ באה הנסירה והם הופרדו להיות איש ואשה. האיש זיהה את בת דמותו באשה ואמר 'זאת הפעם', להבדיל מפעם אחרת בה לא 'ראה' אותה, אלא אולי חש בה, אולי ידע בצורה אינטואיטיבית שהיא בגבו אבל לא גילה אותה. רק לאחר הגילוי יכול היה לומר 'זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה-זאת'.
מהי הנסירה? זו היכולת להפריד דמות אחת מתוך השנייה. כנראה, שלא רק איש ואשה ננסרו - הופרדו 'ואולצו' למצוא זה את זו, לפי הבנתי גם האדם כשלעצמו 'דבוק לעצמו' מעצם בריאתו, ועל כן זקוק גם הוא לנסירה. להפריד את האדם האחד, זה המוכר והידוע לו, מהאדם האחר שהוא עדיין לא גילה. בסיפור בראשית, ה' הוא המנסר, הוא המפריד, הוא כאילו העומד מן הצד וצופה באדם המחפש לו בת זוג, מפיל עליו תרדמה, ומנסר את האשה מתוכו.
סיפור בריאת האדם אינו סיפור היסטורי אלא סיפור המתרחש בחייו של כל אחד מאיתנו. 

האם אין כל אחד מאיתנו זקוק לנסירה ייחודית משלו, ולא רק לצורך מציאת בן או בת זוג, אלא נסירה כדי לגלות את הפנים הנוספות שבתוכו?.
המילה 'נסירה' היא מילה בעלת צליל צורם בשל תמונות אסוציאטיביות של ניסור דבר מדבר: פעולה שיש בה מאמץ פיזי, פעולת הפרדה תוך הפעלת מידה של כוח. ניסור נועד כדי ליצור יש מיש. ליצור דבר מדבר. כשנגר מנסר פלטת עץ הוא 'מקלקל' על מנת ליצור דבר חדש. כל נסירה מביאה עמה קלקול האחד כביכול, כדי ליצור שני. בנסירה יש יצירה.

מאז גילוי המחלה ובעקבות תחושת הסדק העמוק שנפער, ובמיוחד דרך הטיפול הפוסט-טראומתי אני חווה את הנסירה. זו דרך לצרף את הנפש, לנסר דמות מדמות, לגלות את הלבושים הישנים של חיי, לגלות את השמות שנתנו לי כולם: משפחתי, חבריי, מקצועי, תלמידותיי ואני לעצמי. הגילוי הוא גילוי מעצים. לעתים כואב מאוד, לעתים נינוח. אבל עצם ההסכמה להיות בגילוי, לא להסכים יותר להיות תחת לבוש אחד, נוח ומשופשף, אלא לבדוק באמת 'מה ה' מבקש מעמך', להיות בכנות פנימית - זהו סוד הצמיחה והגילוי. הנסירה של יש מיש, הנסירה של האדם האחד, שכך תפס את עצמו עד כאן, ומכאן ואילך הוא מבקש לגלות תפיסה אחרת הוא סוד התיקון. לא שמשהו התקלקל ויש לתקנו. לא. אלא הרצון לנסר אשה מתוך אשה, לנסר דמות מדמות, להיפרד בידידות לאחר כ"כ הרבה שנות יחד, ולגלות 'אני' חדש דווקא מתוך חווית חולי מטלטלת. לצמוח לתוך דמות חדשה, שאינני יודעת אפילו מי היא עדיין.
זהו מסע של נסירה. מסע של גילוי עצמי באומץ לב, בתעוזה, בלקיחת אחריות על החיים. מסע-מדעת עם עמידה זקופה מעל המצוק של חיי ולעתים על-פי התהום ממש. הוודאות האמונית העמוקה של נסירת האשה מהאיש בסיפור בראשית, והמציאה שבסופה, היא הנותנת את ביטחון המציאה, את הכוחות לעבור את הדרך. את עוז הרוח להסכים ולנסר ולבנות מחדש. חוויה זו מושרשת בנו, היא היסוד של יצירתנו האנושית, וככזו היא מהווה פלטפורמה לכל אדם לצמוח ולהשתנות. ההזדמנויות של חיינו הן הן הנסירה האישית של כל אדם, אם רק יסכים להתבונן ולחוש את פעולת היוצר ביצירתו החדשה. לקחת חלק פעיל בתהליך היצירה-הנסירה כדי להשיל כיסוי ישן ולא רלוונטי ולגלות 'אני' חדש, שונה, אחר.
לא פעם שאלו אותי במהלך השנה האחרונה: "את חוזרת?" (לטפל, ללמד) ואני השבתי בלי ציניות: "חוזרת לאן?".
בתודעת השינוי, דרך חווית הנסירה אין לאן לחזור. החוויה מבקשת ליצור משהו אחר. חדש. 'חזרה' במובן הפשוט פירושה עבורי, שלא נעשתה העבודה המתבקשת. לחזור אינו אלא אקט טכני, ואני, על הצדדים הטכניים מוותרת, משום שיש צורך לגלות את התכנים החדשים של השינוי. עד שלא תתגלה האשה החדשה, עדיין אהיה בחיפוש, עדיין אבקש את זהותי המתדפקת על דלתי.
על הדלת שלי הקב"ה דפק בחוזקה, ואני פתחתי לו. 'ביקשתי את שאהבה נפשי' - את עצמי. אני קרובה אצל עצמי, אוהבת את עצמי, ועל כן מבקשת אותי. פתיחת הדלת אינה אלא צעד טכני, שאפשר היה לסגור לאחר גמר הטיפולים, אבל אני בקשתי להשאיר את הדלת הזו  פתוחה לרווחה, כדי לגלות את הגילוי, כדי לנסר, להיפתח אל שינוי שדפק בעוז על דלתות לבי. כדי לגלות בעמקות דיאלוג חדש עם יוצרי. זהו תהליך הנסירה. המחלה אינה הדיון, אלא ההזדמנות שהיא מביאה עמה.
על ההזדמנות ועל הדיאלוג שנוצר אני מודה ומברכת.

צעדים ראשונים של משפחה

כשחושבים על המושג 'תינוק מתחיל ללכת', מיד עולות במחשבה רצף תמונות של תינוק הולך, נופל, קם, הולך עוד צעד, נופל, קם... כך במחזוריות הולכת וגדלה. איזו התרגשות מתרחשת סביב הצעדים הראשונים של התינוק שלנו. אבל מהנה הרבה יותר היא ההתבוננות על פניו, לראות את חדוות הגילוי שלו, את חווית הראשוניות, את היכולת לשמוח כשמוחאים לו כפיים ומעודדים אותו לצעוד שוב ושוב עד שילמד. את החשק לא לנוח, אלא לצעוד לצעוד לצעוד.
מה מאפיין את הצעדים הראשונים?
גילוי היכולת, חדוות המעשה, הלמידה - תשוקה לעשות זאת שוב ושוב,
השותפות עם הסובבים,
היכולת לשנות גובה ולעלות מארבעותיו לשתי רגליו.

אם נתבונן על 'צעדיה הראשונים' של המשפחה, נמצא מבנה דומה. ברגע שהפכנו מזוג למשפחה, מביא אתו השינוי הזה הרבה מאוד תשוקה וחדווה ללמוד את הדרך. יצאנו ממקום של שניים והפכנו לשלושה. ועכשיו, לאחר שלמדנו להכיר את העולם הזוגי בהליכה על ארבע, אנחנו מזדקפים ולומדים ללכת על שש: שתי רגליים נוספו לדרך הזאת, רגליים של תינוק, נשמה חדשה. עם כל חדוות הגילוי והתשוקה לחוות את החידוש, יהיו הרבה מאוד נפילות וקימות. למידה בלתי פוסקת, חיים שלמים של למידה:
העייפות: להתרגל לקום בתחילת הלילה, אחרי שעה מתחילת הלילה ושוב באמצע הלילה ועוד שעה לאחר מכן, להתרגל לראות את השעון בצרוף ספרות משונה ובלתי רגיל – ללכת לישון עייפים ולקום עייפים יותר.
התלות: להתרגל לתחושת תלות. תינוק אחד קטן בן 9 חודשי הריון + כמה חודשים בחוץ וכבר סדרי בראשית משתנים. רק אנחנו יכולים להרגיע אותו, רק אנחנו יכולים להשביע אותו, רק אנחנו יכולים לנחם אותו, ואם זה לא מספיק, גם יתווספו לנו תהיות, ספקות, רגשות סותרים, שאלות לגבי היכולת שלנו לעשות זאת 'נכון', לגבי מה כדאי ומה לא, לגבי חלוקת התפקידים בינינו כהורים, המטלות שהתרבו ברגע אחד. ועל הכל מרחפת לעתים תחושת הכובד של האחריות ההורית. ואם לא די בכך אנו נחווה תנועת נפש הנעה בין אהבה מטורפת לכעס לא מוסבר. כעס על מי? על כולם: על התינוק, על בן או בת הזוג, על כל מי שנושם רגיל לידנו. על כל מה שהשתבש לו עם לידה אחת.
הזוגיות: עלינו להתרגל לגורם השלישי שנכנס בינינו. לוקח את רוב תשומת הלב שלנו, מונע מאיתנו את התקשורת הזוגית שאליה התרגלנו. כמה פעמים התקרר לכם כוס הקפה עד שהגעתם אליו לבסוף? עד כמה נפגעת האינטימיות הזוגית בלילות ללא שינה? עד כמה השתנה השיח הזוגי בשל הנושאים 'הבוערים על הפרק'? מה קרה לחופשת הלידה שחלמנו עליה – והפכה להיות במקרה הטוב משרה מלאה בלי משכורת, ובמקרים אחרים עבדות מרצון?
המשפחה: עלינו להתרגל לבקש ולקבל עזרה, ללמוד לסמוך, ללמוד להיתמך – הכל כמובן במידה הנכונה. ללמוד לפתוח את הלב לקבלת עצות ובאותה נשימה לסתום את האוזניים למשפטי ביקורת מעצבנים ומיותרים. לענות לשאלות מטרידות, ולדעת איך לתחם דאגנות יתר של סבתא-פולנייה אחת או שתיים. להיות בקשר אבל עם גבולות, להזמין אבל לא להגזים. להתמודד עם פנקסנות משפחתית מול חובות וזכויות של קבוצת השווים בשבט המשפחתי הרחב.
מעגלים נוספים של חברים וידידים, שכמעט נשכחים מאחור, ועד שתספיקו לחדש שוב קשרים, ייתכן שיתווסף אליכם תינוק נוסף, שיקשה על חידוש ושמירת הקשרים. וכשנדמה לכם, שסוף סוף זה עומד לקרות, כבר יגיע החורף ותמתינו לאביב – כי יותר קל לנסוע ולבקר כשהמזג נעים בחוץ.
אז מה נשאר לנו "מצעדי התינוק" שבמשל?!
החדווה. השמחה. העידוד. היכולת ליהנות מתחושת ההרפתקה. כל אלו ממתינים לכולנו, כי בסופו של תינוק, יש גם כל-כך הרבה הנאה. לומדים להכניס את ההומור בדלת הראשית, לומדים לתמוך ולעודד אחד את השני בזמני מעידה ובזמני קימה, לומדים לחפש ולמצוא את נקודות 'היש' הקטנות, שהן התבלינים של חיינו. לומדים להרחיב את מעגל הלב להתחדשות וללמוד מתוך ההזדמנויות הנופלות לחיקנו איך להיות טובים יותר, שמחים יותר, מפותחים יותר, זוגיים יותר, נאהבים יותר. הורים יותר, הכל יותר.
תינוק חדש – מורה חדש. אחרי שניפול ונקום שוב ושוב ושוב, לבסוף נלמד לרוץ, לטפס על עצים, ולעבור מכשולים. גם לשחות נלמד. הכל בזכות תינוק אחד קטן, הפותח דלת לאלה שיגיעו אחריו.
"איך שיר נולד?
כמו הצחוק
זה מתחיל מבפנים
ומתגלגל החוצה
איך שיר נולד?
כמו תינוק
בהתחלה זה כואב
אחר כך יוצא החוצה
וכולם שמחים
ופתאום איזה יופי
הוא הולך לבד
איך שיר נולד?
כמו תינוק"
"איך שיר נולד" הכבש הששה-עשר

האומץ לבנות קומה שנייה

"אנחנו נבנה לנו בית קטן                        
עם חצר וגדר ועם שער לגן
ויהי בחצר גם ארגז של חול
ושמונה ילדים ישחקו בתוכו"

איך בונים בית? מתחילים עם החלום.

מי מאיתנו לא נושא את חלום הזוגיות המיטבית בתוכו? גדלנו בבית הורינו, ראינו, ספגנו, כאבנו, מרדנו, ביקשנו שינוי – עד שהחוויות הפכו להיות התשתית האיתנה, העמוקה והיציבה. הפכו להיות היסודות עליהם יקום הבית הזוגי שלנו, בית חלומותינו, שבו יתגשמו כל ההבטחות שהבטחנו לעצמנו כילדים ועד חיינו הבוגרים. בשלב הזה, עדיין לא הבחנו שלמעשה יצקנו את היסודות והם ממתינים לנו להמשך בנייה.
אח"כ חיפשנו את החבר לחיים, אותו אחד ששורטט בפנים. את הנפש התאומה, את ההוא שעמד אתנו באותו רדיוס במעמד הר סיני. וכשנמצאה האבדה - צמחה ההחלטה להתאחד בזוגיות, ולבנות ביחד בית. באותו רגע ממש מוצבת הגדר הבולטת שאומרת 'זהירות כאן בונים'. מתחילים לשתף חלומות, לגלות מאוויים, ולחשוב על הבית שאותו רוצים לבנות. ובונים. אפילו לא מרגישים איך הכל ניצב על היסודות ששיתפנו זה עם זו. לכאורה הבית הזה נבנה בהיסח הדעת, ואז פתאום אנו מגלים שחלפו להן כך וכך שנים. נוספו קירות ונצבעו, הוכנסו רהיטים, נולדו הילדים, עברנו ממקום עבודה אחד לאחר – והופ הופ טרללה גדלנו בעשר שנים. עשר השנים הראשונות, המלאות תהפוכות והתחדשות. הוספנו 'חפצים' שהיו נחוצים לחיים המשותפים, ללידת הילדים, עשור של עשייה אינטנסיבית של פנים וחוץ. במהלך העשור הראשון הזה גם הזוגיות שלנו עברה תהפוכות: למדנו שלצד האהבה הגדולה קיימים גם מאבקים על 'האני' של כל אחד מאיתנו. יש מי שלא יפסיק להיאבק, לא יפסיק לעמוד על שלו עד שלא ישים לב, שבן זוגו נותר אי-שם מאחור. כל אחד מתבצר בעמדתו ובכך מפסיק 'לראות' את השני. יש מי שמבין שבנייה פירושה לא לוותר על הפרטים הקטנים, תשומת לב לכל דקורציה, ולכל נישה, תוך התלבטות ובחירה במתאים יותר. חתירה למציאת השלם, להבנה ולשלום אמתי. בין אם אנו שייכים לקבוצה הראשונה ובין אם אנו משתייכים לקבוצה השנייה, כולנו עולים וצומחים עם הבית שלנו. אנחנו מתרגלים למה שיש. לא נעים לומר, אבל כן, מתרגלים. אחרי כל-כך הרבה תרגולים, אנחנו מורגלים כבר. ברור לנו שיש לנו האחד את השני, ברורה לנו הבחירה שלנו, ברורים לנו כל זוית וכל פוזה, הכל מתנהל בעיניים עצומות מתוך הרגל. טייס אוטומטי.
ואז מתרחש משבר. כל זוג והמשברים שלו.
משבר של זהות עצמית, משבר כלכלי, משבר בריאותי, משבר מקצועי, משבר עם אחד הילדים, משבר שכנים, משבר עם משפחות המוצא. משברים לא חסרים. כאנשים מורגלים, אנחנו מיד מחפשים את התשובות הרגילות. את התשובות שהתרגלנו אליהם. בודקים מה היה נכון לנו במשבר דומה ומבצעים 'העתק-הדבק' למשבר הנוכחי. מחפשים פתרונות פשוטים 'איך לסתום את החור בקיר' בשיטת "עשה זאת בעצמך". מניחים פאצ' על החור. טלאי.
אבל, מה יקרה אם נעצור רגע לפני הנחת הפאצ'? מה יקרה אם נשאל את עצמנו בכנות: 'מה בא המשבר הזה ללמד אותי?' גם אם נעשה זאת בשיטת העשה-זאת-בעצמך וגם אם נעמיק כדי לייצב ולשמר, עדיין לא נהיה פטורים מהשאלה 'לשם מה?'. למצוא פתרונות זה החלק הקל ביותר, אבל בקשת השינוי היא היא הקשה מכל. להחליט לשנות, מעין "שברו את הכלים ולא משחקים", או כפי שכתבתי במאמר אחר (נדנדה זוגית) מישהו קופץ מהנדנדה ובכך מפר איזון, דורש אומץ ותעוזה. תעוזה 'לעמוד על הראש' כדי לראות את העולם בזוית אחרת. תעוזה לבנות קומה שנייה על גבי הראשונה. אומץ לשנות, אומץ לומר לעצמנו משהו אחר. לקחת את ההרגלים הישנים שלנו, המשומשים, הרכים והנוחים, המשופשפים בפינות, לארוז אותם בקפידה ולהעיף אותם מאחורינו כדי לבקש ביושר - אחרים. כן. הכי קשה לשנות הרגלים, כי לשם נושאות אותנו הרגליים באופן אוטומטי, קשה יותר לבחור נתיב חדש, לסקל אבנים מפריעות, ליישר, לכבוש מטר ועוד מטר, לסלול. אבל המעזים והאמיצים הם אלו שיתפתחו, הם אלו שיצמחו בתוך המשברים שלהם, ינצלו את ההזדמנות שהגיעה בצורת משבר, יקומו ויבנו את הקומה הבאה של ביתם. קומה על גבי קומה. וכשהקומה הבאה תהיה מוכנה, אפשר יהיה להחליט היכן גרים: בקומה הראשונה, או מתחדשים ועולים קומה.
"אנחנו נבנה לנו יחד מגדל
שיצמח ויגבה וירקיע אל-על
וכשכל מגרדי השחקים בסביבה
רק בקושי יגיעו לו עד הצוואר"

נעמי שמר.
"זהירות בונים"

לגעת או לא לגעת?!

אי-אפשר בלי מקום אישי:
לאחר משבר 'הלידה' האחרון שלי - הטיפולים הכימותרפיים - באה ועלתה חוויה פוסט-טראומטית.
לפני הכניסה לטיפולים לא הייתי מודעת לאפשרות הזו. כמה ששאלתי וקראתי - פשוט לא ידעתי. ההצפה הרגשית כמעט הטביעה אותי בתוכה. אבדתי את היכולת לסנן את בליל הקולות, לבחון ולבחור את הקולות המהותיים שלי. הרעש הפנימי היה קשה מנשוא, ואתו רגשי האשם. הכל ביחד יצר תמהיל חוויתי קשה וכבד. כמטפלת, כמנחת קבוצות, כמלווה נשים אחרות הבנתי, שאת החוויה הזו לא מרפאים על-ידי זמן, אלא תופסים אותה ומבררים אותה בעודה קיימת. ידעתי, שהמשפט 'הזמן יעשה את שלו' במקרה הזה הוא משפט שטותי, שלא באמת יקדם אותי לקראת החלמת הנפש. לכאורה היה נראה שהנה, ממש בסוף הבראת הגוף החיים יחזרו לשגרתם, אחזור לעסוק בטיפול, בלימוד, בנחיית קבוצות ובציור. אבל המצוקה היתה קשה, לכן עצרתי את הכל ונתתי לעצמי את הזמן ואת הזכות לעבד את חווית המחלה שלי. שלא כמו בלידה, ב'לידה' הזו נדרש זמן טיפולי רב יותר, מקצועי יותר, והסכמת הלב לגעת בכאבים הנסתרים שלו. מבט אחד לאחור מספיק לי כדי לראות את השינוי. הטיפול הזה נכנס באופן מיידי לסל המקצועי שלי, לידע הפנימי, שאותו אני חולקת עם נשים אחרות באהבה.
אם חווית 'לידה קיסרית' מסוג נפשי כזו או אחרת, הנה כמה מילים עבורך, כהמשך ישיר לפוסט הלידה הקיסרית - משל לחיים.
כאן, אני מבקשת לגעת בשלב שלאחר הלידה הקיסרית. המשפט: 'חוויתי לידה קיסרית טראומתית' מהדהד הרבה בתוך המרחב המקצועי בו אני עובדת. כאשר אשה חווה לידה טראומתית, בין אם קיסרית ובין אם רגילה, ההצעה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לה: מצאי לך את האשה, בעלת המקצוע, שתוכל לעבד ביחד אתך את הלידה.
עיבוד לידה פירושו: לחזור ללידה, להקשיב לסיפור, לפרטי הפרטים שבו. למראות, לצלילים לריחות. אין אשה כמעט שלא תזכור את פרטי לידותיה, בודאי אם הלידה היתה קשה מבחינה נפשית. לקבל תמונה כפי שאת מספרת אותה. לברר את הרגשות שאת מעלה בתוך הסיפור, ולחקור אתך ביחד את הרגשות האלו. בעיבוד לידה אנו לא משנים את המציאות, אנו מנסים לברר ביחד את כוחות הנפש שלך. כוחות הנפש שפעלו לאורך הלידה, וכוחות הנפש שפועלים בשגרת החיים הרגילה. לא שיש הבדל ביניהם, אלא שלעתים מושם דגש על חלק מהכוחות. כמו תבליט, פעם זה בולט ופעם זה. בשעת קושי, הנפש כאילו שוכחת את שאר החלקים שלה. הם כאילו מפסיקים להתקיים. נוצרת מעין הצירות במרחב הנפשי, שלא מאפשר לשאר חלקי הנפש להופיע ולשוחח איתנו.
זה מענין איך התודעה שלנו לעיתים מתעתעת בנו. בליל הקולות הנשמעים בתוך חלל המחשבות יוצרים כ"כ הרבה רעש, כ"כ הרבה מלל ולא מאפשרים לבחור את הקול המדויק יותר. בחירת הקולות מחייבת רגע של שקט, אלא שבתוך התרחשות רגשית עצמתית ההצפה לא מאפשרת שקט ובחירה.
בתהליך העיבוד, הייתי רוצה לשמוע את כל הקולות, לאפשר לרועשים להרעיש, ולשקטים, הפחות דומיננטיים, אלו שאולי מהותיים יותר - לעלות למעלה אל התודעה. הרי לא נוכל להתעלם מהקולות, אז אם לא נוכל להתעלם - בואי נתייחס אליהם. בואי נמשש אותם, נעמיק ונברר עד שתהיה התבהרות.

הקלפים הטיפוליים למשל, הם דרך נפלאה להתבונן על התת-מודע שלנו. החוק שלנו: 'בעל הקלף הוא בעל הידע'.
כשאנו מתבוננים בקלפים ובוחרים אחד, בחרנו בו כי הוא הדהד לנו משהו עמוק בפנים. כשאשה בוחרת לה קלף, היא בעצם מספרת סיפור שהיא עדיין איננה יודעת אותו אפילו. כשואלת שאלות, ביחד אתך, נברר מה יש בקלף ומדוע בחרת בו, ננסה לראות באיזה אופן הוא מייצג את המקום שלך עכשיו. קלף כזה, נותן לנו מידת-רוחק מהסיפור עצמו, הוא מלביש את הסיפור הנסתר דרך תמונה גלויה. את זה אפשר לחקור ביחד.
דרך נוספת למשל היא כתיבה פסיכו-קריאטיבית. היא מאפשרת לנו לגלות את האינטואיציה שלנו, את הידע הפנימי העמוק, זה שלא מצליח לעלות בדיבור פשוט על פני השטח. כתיבה כזו מציעה משפט שעולה מתוך השיח, עליו חוזרים 12 פעמים עם סיומות שונות, והסיומות הללו, לאחר שפרצו את החשיבה האוטומטית, מגלות לנו דברים נוספים. תרגילים כאלו בעצם הם כמו חלון פנורמי רחב לתוך האינטואיציה הנשית שלנו המדברת אלינו מבעד למשפטים האלו.
ישנם תרגילים רבים בגישה הפסיכו-קריאטיבית אותה למדתי אצל דר' פינקי פיינשטיין, כתיבה שמאפשרת לנו להתחבר מחדש לעולם הרגשות והמחשבות שלנו, למצוא שבילים שלא הבחנו בהם, להתיידד עם הרגשות וללמוד להחליף מחשבות. כמו שאת בודאי יודעת, המחשבה מטבעה נותנת לנו אשליה של וודאות. 'אם אני חושבת כך, סימן שזה נכון'. התרגילים מאפשרים לנו לבדוק את אמתות המחשבה, את האפשרות לראות מחשבות אחרות, להעלות למעלה מחשבות זנוחות, ולהתחדש במלאי חדש של אמירות פנימיות.
בתהליך העיבוד הרגשי והקוגניטיבי של הלידה נוצר תהליך ריפוי. נוצרת רכות המאפשרת סליחה, השלמה, אהבה עצמית, הפחתה דרסטית של האשמה העצמית המסתתרת בתוך הטראומה. כאשר תהליך יוצא משליטתנו, עולים מתוכנו רגשות אשם כבדים בלתי אפשריים לנשיאה. בזה צריך לטפל. לנסות ולראות תמונה שלמה כוללת, למצוא דרך נוספת להתבונן על המציאות, 'לכתוב' נרטיב חדש למה שהיה, כך שבסוף התהליך נוכל להיפרד ברכות מפנקס החשבונות הנפשי הזה, ולהגיע למידה של שקט ביחס למה שהיה.
זה אולי לא תהליך קל - כי מי רוצה לגעת בכאבים הנפשיים שהיא חוותה? אבל זהו תהליך הכרחי להחלמה וריפוי.